המחוקק בישראל ביקש להסדיר את נושא נפגעי תאונת דרכים באמצעות חקיקה מיוחדת שתבטיח פיצוי לנפגע גם אם הוא אשם בגרימת התאונה או כל פגיעה של נוסע או הולך רגל שנגרמה בעקבות השימוש ברכב.
הפיצוי לנפגעי תאונת דרכים בא להגן מפני קריסה כלכלית של הנפגע ובני משפחתו, במקרים בהם הנפגע יאבד את כושר השתכרותו כתוצאה מנכויות או מגבלות, למעשה הביטוח החובה מהווה משענת במקרה של פגיעה.
להבטחת הפיצוי חייב המחוקק את הנהג לבטח את רכבו “בביטוח חובה”, כשמו כן הוא “חובה” כך שנסיעה ללא ביטוח חובה הינה עברה פלילית.
אך מה ניתן לעשות במקרים בהם אין לנפגע עילת תביעה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים? כגון נסיעה ללא ביטוח חובה או נהיגה בשלילה, במקרים אלו נפתחת בפני הנפגע האפשרות להגיש את תביעתו לפיצוי בהתאם לפקודת הנזיקין, במקרה זה על הנפגע להוכיח כי הנהג המעורב/ הפוגע אשם בגרימת התאונה, בשונה מחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים בו אין חשיבות לשאלה מי אשם בתאונה.
תביעה שלא בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים הינה מצומצמת מאוד, המחוקק ובתי המשפט רואים בנהיגה ללא ביטוח חובה מעשה חמור שיש לצמצם את המקרים בהם תינתן לנהג האפשרות להגיש את תביעתו על פי פקודת הנזיקין.
נוסעים או הולכי רגל שנפגעו מרכב שאינו מבטוח בביטוח חובה יצטרכו להגיש את תביעתם “לקרנית” – גוף סטטוטורי שנועד לפצות נפגעים במקרים בהם זהות הפוגע אינה ידועה או במקרים בהם אין לרכב הפוגע/ הנפגע ביטוח חובה.
נהג שנסע ללא ביטוח חובה ונמצא אשם בגרימת התאונה נסגרת בפניו האפשרות לקבלת פיצוי על פי פקודת הנזיקין וגם לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. חריג לכך כאשר הנהג הנפגע קיבל היתר מבעל רכב או מחזיק בו לנהוג ברכב שאין לו ביטוח ואותו נהג לא ידע כי הוא נוהג ללא ביטוח חובה.